2019-09-07 21:13
40419 816
אז מה למדתי ב48 שעות האחרונות קודם כל שאני לא לבד. רחוק מזה. כתבתם לי אלפי תגובות- בפרטי ובפוסט עצמו, עצרתם אותי ברחוב וסיפרתם לי את הסיפור שלכם/ שאלתם שאלות והצעתם עזרה. הדהים אותי לגלות כמה רבים מאיתנו שוחים באותה הבריכה, מטורף! וכולנו מרגישים לבד, ושאף אחד לא מבין אותנו... איזה טעות, יש אלפים אם לא עשרות אלפים סביבנו וכולנו מתביישים, ומנסים להתנהג כרגיל, כדי שלא יראו. למה כמה חשוב זה לשמוע שזה לא רק אני, כמה מנחם זה לדעת היום שיש מי שמבין אותי. אז תודה לכל מי שכתב לי ״גם אני״. ריגשתם אותי. נתתם לי כוח ואני מקווה שנתתי גם לכם.
עוד דבר שלמדתי- זה שכל אחד בטוח שאצלו נמצא פתרון הקסם שיעלים לי את החרדה, שזה נהדר, רק שאני דיי בטוח שאין משהו אחד שמתאים לכולם, לכל אחד עובד משהו אחר. אני כרגע מנסה את התרופה הטבעית שאני לוקח (היא מבוססת על פירות ואמורה להתחיל להשפיע בעוד שבועיים שלושה ואז אעדכן אתכם ואשתף), אני הולך לפסיכולוגית שלי פעם בשבוע, והכי חשוב- אני מנסה להיות מודע לחרדה: כשהיא מתחילה אני לא מתעלם ממנה- כי להתעלם זה לתת לה להשתלט עליך בשקט ופתאום אתה עמוק בפנים. כשהיא באה אני עוצר ובודק עם עצמי מה קורה.
למדתי שלתרגל נשימות מאד עוזר, הורדתי את אפליקציית הדספייס (מתוייגת) ואיתה אני נושם. למדתי שבבקרים קצת יותר קשה אבל אחרי שמתחילים את היום זה משתחרר. למדתי שגם מקלחת קרה נותנת לך אחלה בוסט של אנרגיה וזהו, כרגע זה מספיק לי.
לא יעבוד ננסה עוד דברים (ושלחתם לי ים הצעות, את הכל רשמתי :). ואני חייב להגיד ולהזכיר- יכול להיות שבסוף גם אחזור לציפרלקס, אין שום רע בזה. להיפך, הציפרלקס עבד לי מצויין שבע שנים, אבל אני מרגיש עמוק בפנים שזה נכון גם לנסות משהו אחר.
ומילה אחרונה- רבים מכם כתבו לי שהם חיים שנים עם חרדה ולא עושים שום דבר כדי לטפל בה- נכנעים... לכם אני אומר, תתעוררו! אפשר לחיות אחרת, אפשר לטפל בזה. צעד ראשון להחליט! צעד שני- לקרוא, לשאול, ללמוד! יש ים פתרונות בחוץ, תנסו למצוא את מה שיעזור לכם- צמחי מרפא, תרופות מרשם, טיפול או הכל ביחד. הכי גרוע- זה לא לעשות כלום. מגיע לכם יותר בחיים האלה, שמעתם מגיע לכם לקום בבוקר, לחייך ולהעביר את היום בכיף! וזה אפשרי, גם אם כרגע זה נדמה לכם שלא! לא לוותר לעצמכם ולהילחם כל בוקר מחדש! יאללה- שיהיה לכולנו שבוע טוב ♥️ מגיע לנו.
2019-09-05 07:09
70794 3511
התלבטתי הרבה אם לכתוב את הטקסט הבא, שזה מוזר, כי אני באמת לא אחד שמתבייש להראות חולשות, אבל כאן הסיפור כל כך מסובך לי. אז ככה, פשוט נוציא את זה החוצה: כמעט 7 שנים שלקחתי ציפרלקס - תרופה במרשם שנתן לי רופא משפחה. אצלי זה היה נגד חרדות ומחשבות טורדניות שאתה קם איתן בבוקר והולך איתן לישון. לחץ.
והתרופה עבדה מצויין- כמעט 7 שנים שלא היה לי התקף חרדה.
לפני חודשיים החלטתי לנסות לחיות בלעדיה.
עכשיו, ציפרלקס לא מפסיקים פשוט לקחת- זה חייב להיות בהדרגה ובפיקוח, וזה מה שעשיתי: ירדתי מהכדור בהדרגה, עדכנתי את הפסיכולוגית שלי, עדכנתי את בעלי ויאללה, שיהיה בהצלחה.
החודש הראשון היה סיוט, כל הסימנים של גמילה היו שם: סחרחורות, בחילות, ותחושה מאד ירודה, אבל נלחמתי. ובאמת אחרי חודש- הופה הרגשתי יותר טוב. בדרך פגשתי אנשים שאמרו לי ״למה הפסקת השתגעתאתה תחזור, כולם חוזרים״ ולא הבנתי מה הם רוצים- חשבתי שניצחתי את השיטה ושהקשה מאחורי.
ואז... לפני שבועיים היינו בעלי ואני במיאמי, משבר כתיבה ב״להיות איתה 3״ מלווה בג׳ט לג קשוח, הביאו אותי להתקף חרדה קשוח במיוחד, כזה שלא היה לי שנים. איך זה נראה במשך חמישה ימים לא הייתי אני, הייתי שאריות של עצמי. כלפי חוץ אני נראה רגיל, מדבר רגיל, אוכל רגיל, אבל מבפנים זה כאילו אני נופל לבור. אין לי רצון לעשות כלום, רק רוצה לחזור לישראל- הביתה.
והדבר הכי עצוב- שבזמן שאני בהתקף חרדה (שזה באמת משהו שקשה להסביר, אבל מי שהיה שם יודע) אני אמור ליסוע לאל איי- לפגוש את הכותבים האמריקאים של להיות איתה- איזה מרגש!!! ואני פשוט לא מסוגל לטוס, פוחד להיות שם לבד. אז אני מבטל את הטיסה וחוזר לארץ עם בעלי. ואלברט מסכן- לא מבין מה קורה איתי. לראשונה בזוגיות שלנו הוא פוגש אותי ככה. והוא היה פשוט מדהים. ניסה כל הזמן להצחיק אותי, להוציא אותי לשאוף אוויר, הניח לי כשביקשתי והבטיח לי שיהיה בסדר. אבל ראיתי שהוא פוחד, והרגשתי נורא שאני מעביר אותו את זה... אשמה. יש לה תפקיד גדול בסבל של הזה של חרדה. אשמה וחוסר אונים.
ההתקף עבר רק כשנחתנו בישראל. והיום, שבוע אחרי, עדיין לא חזרתי לציפרלקס. אולי עוד אחזור וזה יהיה ממש בסדר, אבל כרגע אני עדיין נלחם. מנסה חלופה טבעית (שאם היא תשפיע לטובה אכתוב לכם עליה), מקפיד על טיפול פסיכולוגי, כושר גופני, והכי חשוב- בכל פעם שחרדה קטנה מגיעה (וזה קורה פעם ביום) אני לוקח אוויר ומנסה להתמודד. לא נבהל. יש לי עוד הרבה מה לכתוב, אבל לאט לאט. התמונה הזאת אגב, צולמה בליבו של ההתקף חרדה :/ כשאלברט ניסה לעשות לי לחייך... ❤️
