ים רפאלי פוגש את הצלקת מדי יום מול המראה. זה לא סיפור. הזיפים אמנם מכסים חלק מהפרצוף שרוטש על ידי כלב האמסטף של אביו כשהיה תינוק, אבל עם הזמן למד לקבל את זה, גם כשנחשף בפריים־טיים לפני כשנה ב'אקס פקטור'.
"אחרי התוכנית חברה שמתמחה בפלסטיקה הציעה לי לעבור על חשבונם ניתוח להעלים את הצלקת", הוא מספר. ככה זה היום, ככה זה היה תמיד, בחברה שמקדשת את המראה. "אמרתי להם 'לא רוצה'".
למה?
"אני אוהב את עצמי ככה. יהיה לי מוזר להחליק את הפנים".
אתה לא חושש שיירתעו מהמראה שלך?
"הצלקות הן החיים שלי, החספוס שלי. צלקות הלוחם".
למעשה, על הרתיעה כבר מזמן התגבר. "בעבר ילדים צחקו על הצלקת שלי, קראו לי 'אמסטף'. 'הילד שהפינצ'ר נשך אותו'. הייתי מתעצבן. לפעמים מחזיר, מקלל, הולך מכות. בגיל ההתבגרות סבלתי מחוסר ביטחון, והייתי ילד מרוחק. כשכולם התחילו להיות מודעים ליופי, חשבתי אולי יש לי דפקה בפנים".
מה קורה היום כשאתה רואה כלב ברחוב?
"אני לא מפחד מכלבים".
איך זה?
"בגלל שהאירוע היה כשהייתי בן שנה וחצי, אני לא ממש זוכר אותו. אני לא מכיר את עצמי בלי הצלקת. בדיעבד סיפרו שאמא שלי נתנה לי לשחק עם הכדור שלו, הוא קינא ואז תקף אותי. קרע לי את כל הלחי והצוואר, סנטימטר אחד מהעורק הראשי".
× × ×
כבר בגיל שנה וחצי רפאלי (20) התחיל לנהל מערכת יחסים עם הכמעט מוות. קשה שלא להתפעל מהיכולת שלו לשרוד את הטרגדיות שרדפו אחריו ואותתו כל פעם מחדש עד כמה החיים פריכים. ויש בהם גם הפתעות נעימות. כריזמה לצד ביישנות טבעית, קול צרוד מרשים ועוצמה הפכו אותו לאחד מהכוכבים המבטיחים של המוזיקה הישראלית. בעונה האחרונה של 'אקס פקטור' סיים מקום שלישי, ומשם הוא רק ממריא. עברי לידר, שנלחם לגייס אותו לנבחרת שלו, משמש היום כמנהל אמנותי. השיר 'שהכאב ימצא לו חברים' שכתב עבורו סתיו בגר (האיש מאחורי 'טוי' של נטע ברזילי ו'שני משוגעים' של עומר אדם) הפך ללהיט ענק וזכה לשבעה וחצי מיליון צפיות ביוטיוב ולעשרות סרטוני קאבר. "סתיו שמע את סיפור החיים שלי באודישנים וכתב והלחין בעקבותיו שיר. הוא הצליח להביע את הרגשות שלי. היו לי דמעות, פרפרים בבטן, כששמעתי את הסקיצה הראשונה שלו". 'מילים שהייתי אומר רק לך' יצא אחרי וצבר עד כה למעלה משלושה מיליון צפיות ביוטיוב.
רפאלי גדל בבאר־שבע, בן יחיד לאם גננת ואב מוזיקאי. כשהיה בן שנתיים הוריו התגרשו והוא חי עם אמו במיתר. "יום אחד סבא, סבתא וחברה שלה לקחו אותי באוטו לגן. בדרך נכנס בנו אוטובוס של הסעת ילדים. סבתא שלי וחברה שלה מתו במקום. יצאתי עם סדק בגולגולת. בנס לסבא שלי לא קרה כלום, הוא היה שם להוציא אותי בזמן מהאוטו".
מה המוות חולל אצל אמא שלך?
"מצד אחד היא איבדה את אמא שלה, מצד אחר חוותה נס אחר נס. החיים שלי ניצלו מהתקיפה של האמסטף, ועכשיו אני יוצא מתאונה קטלנית רק עם סדק בגולגולת. היא תמיד הייתה חזקה, העוגן של המשפחה. היא לא נתנה לחיים להפיל אותה".
במשך כמה שנים נדדו בגלל עבודתה ברחבי הארץ, עד שחזרו לבאר־שבע, וכל הזמן הוא חיפש אחר דמות אב. "היה נתק בין אבא לאמא שלי, וכמעט לא ראיתי אותו. נורא רציתי אבא. לאמא שלי היו כמה בני זוג, היא הכירה לי אותם. כל פעם שאלתי, 'אתה תהיה אבא שלי?' אמרו, 'כן, כן'. נפרדו, וחוויתי נטישה.
"בגיל תשע אמא שלי הכירה בחור נוסף, שהפך לאבא שני. הוא עזר לי בלימודים, חגגנו ימי הולדת. כשהייתי בן 11 אמא שלי נכנסה להיריון, עברנו לגור ביחד. אמרתי, זהו. מצאתי סוף־סוף את המקום. משפחה אמיתית, אחות בדרך, גרנו בבניין נחשב בבאר־שבע".
ואיך שהכל הסתדר באה המכה הבאה. "שלושה ימים לאחר הלידה סבא שלי הגיע לבית הספר ואמר שהמצב לא טוב, אמא חולה ולא תחזור היום. במשך שלושה שבועות הייתי לבד בבית. ביקרתי אותה רק פעמיים בבית החולים, לא רצו שאראה אותה חולה".
ביום שישי ארור אחד בישרו לו כי אמו נפטרה. "הרגשתי כמו שהפילו עליי פסנתר. כואב, פשוט כואב. הבאתי אגרוף לשמשה. בפנים הייתה לי תחושה שזה ברור מאליו שזה יקרה. כשהגענו לבית החולים כולם בכו. הייתי נבוך. לא ידעתי איך להכיל את העצב, אז חייכתי אליהם. ילד. ואז הבכי שלהם התגבר. פתאום נפל לי האסימון. באותו היום לא הפסקתי לבכות. במיטה החזקתי את גומיית השיער שלה ומיררתי בבכי עד שנרדמתי".
מה הייתה סיבת המוות?
"בדיעבד התברר שזו הייתה רשלנות רפואית. לאחר הלידה היא התלוננה על כאבים בכל הגוף. במקום לקחת לה בדיקת דם, הזריקו לה משככי כאבים. בגלל שהמערכת החיסונית שלה הייתה חלשה, היא נדבקה בחיידק טורף שאכל אותה מפנים".
ברגע אחד החיים התהפכו. בן הזוג של אמו המנוחה טיפל בתינוקת החדשה, ואילו רפאלי נשלח לגור עם סבא שלו. "אמרתי לו, 'אתה אבא שלי! אני לא רוצה ללכת לשום מקום אחר!' הוא אמר, 'אני לא יכול'. כעסתי, התעצבנתי. בבום לקחו את כל מה שהיה לי. קח ושרוף. בפעם הראשונה בחיים שלי היה לי בית אמיתי, הפכתי את החדר שלי לממלכה קטנה. מחשב פגז, טלוויזיה גדולה, יחידת אמבטיה. ובשנייה אחת - כלום".
במהלך השלושים פגש את אביו הביולוגי, לאחר שנים של נתק. "הוא אומר, 'בוא תחגוג איתי את פורים. תהיה עם אבא שלך, נבנה חיים חדשים באילת'. הייתי בעננים. איבדתי אמא, נבגדתי כביכול על ידי הבן זוג שלה - והנה אבא שלי, הביולוגי, הדם שלי, רוצה שאחיה איתו. לא שאלתי שאלות. במשך כל השנים ראיתי אותו פעמים־שלוש, ודיברנו מדי פעם בטלפון. אמא רצתה שנהיה בקשר, זה לא עבד".
אבל אז שוב נקלע לסיטואציה בלתי אפשרית. "אבא שלי אמר, 'אם אתה רוצה להישאר כאן, תפסיק לדבר עם קרובי המשפחה של אמא'".
מה?!
"סבא והדודים חשבו שאני נוסע לכמה ימים, ופתאום אני לא חוזר. במשך שלושה חודשים! לא דיברתי איתם ולא חזרתי להודעות. הם כל כך נפגעו. ראו בזה בגידה. מה פתאום אתה בורח?! בדיעבד נודע לי שהדודים חשבו להגיע לאילת ופשוט לקחת אותי. עד היום זה כואב לי. נוצר נתק ופערים שספק אם ניתן יהיה אי פעם לפצות עליהם. אבל הייתי ילד, עשיתי מה שאמרו לי. ילד שלא יודע באמת מה הולך. מבולבל".
לאחר כמה חודשים הגעגועים הציפו אותו. "התקשרתי אליהם, אבל אבא שלי לא אהב את הניסיון לחדש את הקשר. אמר, 'אל תדבר איתם לידי'. הפכו אותי, הילד הקטן שאיבד עכשיו אמא, לכלי במשחק כוח".
ככל שעבר הזמן החיים בבית אביו הלכו ונעשו קשים. "הוא התחתן עם בת הזוג שלו והם חזרו בתשובה. חרדי עם זקן ופאות. אמר לי, 'בבית הזה אתה לא מחלל שבת'. ואני גדלתי בבית מסורתי. אהלן־אהלן. היה מתח רב בינו לאשתו, והוא האשים אותי. אמר, 'אתה הורס את האנרגיה בבית'. לאחר חצי שנה הרמתי טלפון לסבא שלי ואמרתי, אני מתחרט. הוא אמר לי, 'מאוחר מדי, את הבחירה שלך עשית. זה אבא שלך, אתה חייב לפתור איתו דברים. תתמודד'".
והצלחת?
"ממש לא. מיום ליום נוספו עוד דרישות. אמר לי, 'תחבוש כיפה. אל תצא מהבית בשבתות. דיכאון של הלייף. משיעמום הייתי מסיים ספר ביומיים. בלעתי את הצפרדע, מדחיקים. אבל היחסים בינינו המשיכו להידרדר. הוא הרשה לעצמו לקלל, להתפרץ עליי".
ובתיכון הכל נהיה גרוע יותר. "אבא שלי הפך לעצבני יותר ויותר. כל הבית רעד. צעקות, קללות. בלגן. הוא התחיל להרים עליי יד", הוא נזכר, עד שבגיל 16 הרגיש רפאלי שהוא לא יכול יותר. "התחלתי לעבוד בדוכני האוכל בטיילת באילת. קורע את התחת, רק לא להיות בבית. יום אחד חזרתי בשתיים בלילה מהעבודה. הוא אמר לי, 'קח את הדברים שלך, אתה לא ישן בבית'. למחרת הגעתי לעבודה עם קיטבג ואמרתי, 'אבא שלי העיף אותי מהבית'. היו כמה חבר'ה ערסים צעירים שהגיעו מהצפון לעבוד באילת והציעו לי לישון אצלם בדירה. עברתי אליהם, הם דאגו לי. עם הזמן הפכו אותי לנער שליחויות. תביא מפה, תיקח לשם. אתה מעדיף לא לדעת מה יש במשלוח. שליחויות שלא הייתי עושה היום בחיים. הם לא רצו להסתבך, מי יעצור ילד. הרגשתי שאין לי ברירה, גרתי אצלם. פחדתי להיזרק שוב לרחוב".
לא רעדו לך הביצים?
"פעם אחת הגיע שוטר והפך את כל הבית. אבל אני לא הייתי שם. לאחר מכן החלטתי לעזוב אותם. סיפרתי לחבר הכי טוב בבית הספר, והוא מיד אמר, 'בוא תגור איתנו בבית'".
איך אבא שלך הגיב לכל זה?
"הוא ניסה להתקשר, אבל לאחר כמה פעמים שלא עניתי, ויתר. יום אחד הוא לקח לי את המפתח לבית. יום אחר התקשר ואמר, 'שמתי את כל הדברים שלך מחוץ לבית'".
משפיל.
"שיחררתי. שמחתי שאני כבר לא בבית הזה".
ואז הסלע נשבר. "לאחר כמה חודשים רבתי עם החבר ונאלצתי לשכור דירה. עבדתי יותר שעות והפסקתי לבוא לבית הספר. הייתי חוזר לבית ריק. לא תמיד היה מקרר מלא. הסתגרתי בבית, התמרמרתי למה החיים שלי כאלו, למה אמא שלי נפטרה. למה הכל מתחרבן לי בחיים? איך אפשר לחיות עם הבדידות הזאת. בוכה, מנגן, שוכב במיטה, לא עושה כלום. הולך לעבוד כי חייב. אמרתי, אולי נגמור את זה. באחד הלילות חלמתי על אמא שלי. היא באה ואמרה, 'אל תדאג, אני יודעת שקשה, אני פה איתך תמיד'. המשפט הזה מלווה אותי עד היום".
מה מנע ממך לממש את המחשבות האובדניות?
"לא היה לי אומץ. תמיד נמצא מישהו שיציל אותי לתקופה. סיפרתי לסבא שלי, והוא אמר, תבוא אלינו, נדאג לך, נהיה איתך כל הזמן. האמנתי ובאתי. עבדתי מלא שעות בחנות לכלי נגינה והייתי רב־מלצרים באולם אירועים. חשבתי שאגיע וארגיש שיש לי משפחה. אבל אף אחד לא באמת היה שם בשבילי. כולם היו עסוקים בחיים שלהם. התאכזבתי. לקחתי אותם לשיחה ואמרתי, 'אין לי מה לעשות: אין לי חברים, הכל כאן יקר, אני רוצה לחזור לאילת'. אמרו לי, 'דרך צלחה'".
× × ×
בסוף מצא רפאלי אוזן קשבת. אחיו הגדול של החבר שבביתו התגורר בעבר הציע לו חדר בדירה שכורה שחלק בעבר עם חברתו. "הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים. הוא הפך לדמות הגברית שהייתה חסרה לי כל החיים. לימד אותי לבשל, לנקות, לעמוד על שלי, להתנהל מול עובדת סוציאלית, מול העולם. להיות בן אדם עצמאי. עד אז כל הזמן נשענתי על מישהו. קרסתי בכל פעם שקרה משהו רע. עלה נידף ברוח. הוא לימד אותי איך לטפח את עצמי, להתנהל מול בחורות. פעם ראשונה מישהו הבין אותי לעומק".
והייתה לו עוד חברה אחת בעולם, המוזיקה. הדבר היחיד ששמר עליו מהלהבות שבחוץ. "אבא שלי בעבר היה מוזיקאי, והחזיק חדר עם כלי נגינה. תמיד חלמתי להיות זמר, כמו בסדרת הסרטים 'היי־סקול מיוזיקל'. כשהיה לי קשה, הייתי יושב לבד בבית ומנגן שעות בגיטרה".
ובעבודה החדשה שמצא, דברים התחילו להשתפר. "עבדתי בצוות בידור במלונות. חיים משוגעים. אתה חי בלה לה לנד. קם בבוקר, הולך לבריכה, מוציא מתנפחים ומפעיל ילדים. אתה חייב להיות מצחיק, אין מקום לדיכי".
התרגלת?
"אחרי כל החיים שלי בעצבות, לצאת לדרך שכולה שמחה - זה מרגש. אוויר שהיה חסר לי לנפש. רוב הזמן אתה מאופר ומחופש. קאובוי עם ליצן ואיפור של אינדיאני. נוצרים לך קשרים עם המשפחות, במיוחד אלו שבאות לתקופה ארוכה. ככה זיהיתי למשל ילד עם קשיים חברתיים, ודאגתי להרים אותו".
בתקופה הזאת נרשם ל'אקס פקטור' והוזמן לאודישנים. "לרגע לא חשבתי שאעבור", הוא מספר בצניעות. "רציתי לפרוש. לא האמנתי בעצמי. כשהודעתי שאני עוזב, ההפקה קראה לי לשיחה. סיפרתי להם שאני אמור להתגייס, אמרו, 'אל תדאג, ננסה לדחות לך את הגיוס'".
לידר בחר בו לנבחרת. "נכנסנו לאולפן ובקושי הייתי מסוגל לשיר. עישנתי קופסת סיגריות ביום וחצי. אמרו לי שלא אצליח לעשות את הלייבים. הפסקתי לעשן. שלבים התקדמו, מתמודדים נפלו, ויש יותר זמן עם עברי. הצפתי בפניו את החרדות שלי".
ההפקה לא החמיצה את ההזדמנות לייצר חיבור בינו למנחת התוכנית בר רפאלי. "פעם היה דיבור במשפחה של אבא שלי שיש קשר בינינו, משהו בין שני סבים שלא מדברים. וסיפרתי את זה בתוכנית. היא לא הכירה את הסיפור. אחר כך חקרנו לעומק והתברר שזה יותר אגדה אורבנית".
רפאלי לקח אוויר, הגיע לגמר, וזכה במקום השלישי. "אנשים אומרים, 'למה לא זכית במקום הראשון'. עבורי, מישהו שלא התמיד בכלום בחיים שלו, זה היה פרס עצום. ניצחתי את עצמי". אבל לקראת סיום הצילומים, שוב נכנס למתח. "לא ידעתי מה יקרה כשהתוכנית תיגמר. במשך כמה שבועות הייתי בתוך מערכת עוטפת שדאגה לכל דבר. עובדי ההפקה הפכו לחברים, הרגיש בסייף זון".
'ארומה מיוזיק' החתימה אותו, ועברי לידר, כאמור, הפך למנהל אמנותי לצד רונית ארבל שמנהלת את הקריירה שלו בשנה האחרונה. "זה כמו משפחה. מתנה. רונית ממלאה כל חסך. אומרת, 'קום, אלו החיים שלך, תדאג לעצמך'. אנחנו רוצים לנצל את הרגע, הגשנו גם בקשה לגשת למבחנים של להקה צבאית. התקבלתי והוכרתי כחייל בודד. כיף לי שם.
"עברי עובד איתי על היצירה, לבוש, איך לדבר, איך להצטלם. אח גדול. מתייעץ איתו על החיים, הוא לא ילד. פעם היה לי שיח של ערס כזה. אילתי. הייתי מקלל הרבה. הוא מאמין בי, כמו שאף אחד לא האמין בי. כמעט כמו אמונה בעיניים עצומות. אתה לא יודע כמה אני אוהב אותו".
הפכת תוך כמה שבועות מאנונימי לכוכב.
"מרגש, מלטף את האגו. האילתי שהלך ל'אקס פקטור' פתאום חוזר לעיר. אנשים אומרים, 'אני מת עליך, אתה שר יפה'. אני תמיד נבוך. מוריד את הראש ומתחבא. מחייך, לוחץ את היד ומחכה שזה ייגמר כדי לנשום לרווחה".
ובעיקר, היום הוא כבר הפסיק לייסר את עצמו מדוע החיים זימנו לו אוסף אסונות. "כל מה שעברתי בחיים הביא אותי למקום הזה. אני מתייחס להצלחה עכשיו כאוצר ולוקח אותה בשתי הידיים. בשנייה אחת זה יכול להיגמר. זה מה שהחיים לימדו אותי שוב ושוב. לכן אעשה הכל כדי שזה יצליח. אבל אם זה ייעלם, אז זה ייעלם. למדתי לקבל את החיים כמו שהם".
מה הפחד הכי גדול שלך?
"להרוס לעצמי, לשים לעצמי רגליים. ההרס העצמי הגדול הזה. ככה זה כשאתה כל השנים חי בהדחקה כדי להתגבר על הכאב. כל קושי שנוחת עליך גורם לך לרצות לעזוב הכל".
תגיד, מאיפה גוון הקול הצרוד הזה?
"דיסטורשן, כמו החיים. לא רוצה קול חלק, לא רוצה פנים חלקות".
